<h1>הבתים — שערי עירובין שער שני</h1>
<h2>דף לא:</h2>
ויש לקטן לגבות עירובי חצירות. ובית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן את הפת. ואם היו רגילין להניח בו אין משנין מפני דרכי שלום. לשון רבינו משה. ובית של קטן מניחין בו את העירוב, שאין עירוב משום קנין, שאם היה משום קנין אין קטן מקנה. אלא עירוב משום דירה, שהרי הם כאילו דרים באותו בית שעירבו בו. וקטן שאמרו שגובה עירוב (ו)הוא שיש בו דעת, שנותנין לו חפץ ומצניעו, וכששואלין לו לאחר זמן מחזירו.
<h2>דף לד:</h2>
וצריך שיהא הוא ועירובו במקום אחד, כדי שיהא אפשר לאכלו בין השמשות, לפיכך אם נתכוין לשבות בר"ה והניח עירובו ברה"י אינו עירוב, שא"א להוציא מרה"י לר"ה בין השמשות אלא בעבירה. אבל אם נתכוין לשבות בר"ה או ברה"י והניח עירובו בכרמלית, או שנתכוין לשבות בכרמלית והניח עירובו ברה"י או בר"ה עירובו עירוב, שבשעת קניית עירוב שהיא בין השמשות מותר להוציא ולהכניס מכל אחד משתי רשויות לכרמלית לדבר מצוה, שכל דבר שהוא מד"ס לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או במקום דחק. נתנו במגדל ונעל [עליו], ואבד מפתח, אם יכול להוציא בלא עשיית מלאכה ה"ז עירוב, שאין איסור לעשות [מלאכה] בין השמשות במקום מצוה אלא מלאכה [דאורייתא].
<h2>דף לה.</h2>
אין מערבין ואין משתתפין [בשבת] אלא מבעוד יום. ומערבין עירובי חצרות ושתופי מבואות בין השמשות אע"פ שהוא ספק מן היום ספק מן הלילה. ולעולם צריך שיהא העירוב או השיתוף מצוי ואפשר לאכלו בין השמשות, לפיכך אם נפל עליו גל או אבד או שנשרף או שהיה תרומה ונטמאת מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב. ואם ספק ה"ז עירוב שספק כשר [לר"ם]. יש מן הגדולים שפסק, שאם נאכל בין השמשות הרי זה עירוב [כי] נותנין לבין השמשות שתי קולות, הרי הוא כעיקר שבת לענין הנחת עירוב, וכשבת לענין אכילת עירוב.
<h2>דף לו.</h2>
הפריש תרומת מעשר או תרומה גדולה, והתנה עליה שלא תהיה תרומה עד שתחשך, אין מערבין בה, שעדיין היא טבל כל בין השמשות, וצריך שתהיה סעודה הראויה מבעוד יום.
<h2>דף מט.</h2>
חלקו העירוב או השיתוף, אע"פ שהוא בבית אחד אינו עירוב אלא אם מלאו את הכלי מן העירוב ונשאר ממנו מעט והניחוהו בכלי אחר מותר. לר"ם.
<h2>דף עא:</h2>
המשתתפין במבוי צריכין לערב כדי שלא ישכחו התינוקות תורת עירוב, שהרי אין התינוקות מכירין מה נעשה במבוי. לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו ואין צריכין לערב בחצרות, שהרי התינוקות מכירין בפת. לשון רבינו משה. והראב"ד פסק שאין סומכין עליו. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר, וכ"פ הרב בעל המאור.
<h2>דף עט:</h2>
לקח אחד מבני החצר פת אחת ואמר ה"ז לכל בני החצר, או אוכל כשתי סעודות ואמר ה"ז לכל בני המבוי, א"צ לגבות מכל אחד ואחד, אבל צריך לזכות להם ע"י אחר. ויש לו לזכות להם ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו ושפחתו העברים וע"י אשתו. אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים ולא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידם כדיו. וכן יש לו לזכות להם ע"י עבדו ושפחתו העברים אע"פ שהם קטנים, שהקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מד"ס. ואינו צריך להודיע לבני החצר או לבני המבוי, שהרי זיכה להם ועירב להם, שזכות הוא להם, וזכין לאדם שלא בפניו. לר"ם. כתב רבינו יעקב, מה שאמרו בבניו ובנותיו גדולים וקטנים, לא גדולים גדולים ממש ולא קטנים קטנים ממש. אלא גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן, קטן ואין סמוך על שולחן אביו גדול. כדרך שאמרו לגבי מציאה. ויש מי שביאר, גדולים ממש ואפילו סמוכים על שולחן אביהם, שאם אמרו לגבי מציאה שהם קטנים והמציאה של אב, לא אמרו אלא משום איבה. אבל זכיית העירוב הוא [קנין גמור], שהוא מזכה להם מדעתו. וגדולים יש להם יד וזוכים לאחרים. אבל קטנים אין להם יד. וזה נראה עיקר.
<h2>דף פה:</h2>
בני חבורה שהיו מסובין [בבית וקדש עליהם היום, פת שעל השולחן סומכין] עליה משום עירובי חצירות. ואם רצו לסמוך עליה משום שיתוף סומכין, ואע"פ שהן מסובין בחצר. לר"ם. וביאר הרשב"א [דמיירי] באחד שזימן את כולן לאכול משלו. ואע"פ שלא זיכה להם מה שעל השולחן, הואיל וזימנם ויכולים לאכול כדעתם, הרי הוא כאילו נשתתפו כולם בפת. וכן נראה.
וכיצד משתתפין במבוי, גובה אוכל כגרוגרת מכל אחד ואחד, או פחות מכגרוגרת אם היו מרובין. ומניח הכל בכלי אחד בחצר מחצרות המבוי או בבית מן הבתים, אפילו בית קטן או אכסדרה או מרפסת הרי זה שיתוף. אבל אם הניחו באויר מבוי אינו שיתוף. ואם הניח הכלי בחצר צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח כדי שיהא ניכר. ומברך על מצות עירוב, ואומר בזה השיתוף יהא מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצירות למבוי בשבת. לשון רבנו משה. כתבו הר"ש והראב"ד, שלא אמרו צריך להגביה אלא במזכה לבני המבוי שכל זמן שהוא ברשותו אינה זכיה, לפיכך צריך להגביה (שלש טפחים). ואע"פ שבקנין אחר צריך להגביה שלשה טפחים, מפני שהעירוב מדברי סופרים הוא די בטפח. ומדברי הר"ם נראה, שכל שיתוף צריך להגביה מן הקרקע טפח, כדי שיהא ניכר. וכן מצאתי בשם הגאונים. וכתב הרשב"א, כשם שאמרו בשיתוף כן הדין בעירוב שצריך להגביהו מן הקרקע טפח.
כיצד מערבין בחצרות, גובין חלה אחת שלימה מכל בית ובית, ומניחין הכל בכלי אחד, ומניחו בבית אחד (מבני) [מבתי ה]חצר, אפילו בבית התבן או בבית הבקר או בבית האוצר. אבל אם נתנו בבית שער של יחיד או באכסדרה או במרפסת או בבית שאין בו ארבע אמות אינו עירוב. וכשמקבץ את העירוב מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות עירוב. ואומר בעירוב זה יהא מותר לכל בני החצר להוציא ולהכניס מבית לבית בשבת. לשון רבינו משה. מ"ש הר"ם שהנותן עירובו בבית שער של יחיד אין עירובו עירוב. מן ההלכה נראה בהיפך שעירובו עירוב. ולא נתברר לנו דעת הר"ם. כתב הראב"ד, ומה שנוהגין עתה שגובין קמח מכל אחד ואחד ועושין ממנו ככר שלם, אחר שהככר שלמה לכולן, כל חלק וחלק הוא כככר שלם. והרשב"א כתב טעם אחר, שכיון שאין הטעם בפרוסה אלא משום איבה, ואילו עירבו כולם בפרוסה מן הדין היה עירוב אלא שחששו שמא יחזור הדבר לקילקולו, כשנתערבו בקמח ועשו כולם עוגה אחת שלמה שאין כאן עכשיו פרוסה בפנינו בזה אין לגזור, שאפילו תאמר שיהיה בזה כל אחד ואחד חלק פרוס אנו אין לנו אלא שלא יהא בשעת הנחה [פרוס]. שכל כך אין מחמירין בעירוב שלא יצטרפו בקמח ולעשות ככר שלם מפני שיגיע לכל אחד ואחד פרוס לבסוף בשעת חלוקה. ולכשיגיע לכל אחד פרוס שנגזור שמא יערבו כולם בפרוסות. שהיא גופה אינה אלא גזרה שמא יחזור הדבר לקילקולו.
